אנרי ברגסון

מוצא ושנות הנעורים

אנרי ברגסון נולד בפריז ב־18 באוקטובר 1859, השני מבין שבעת ילדיהם של מיכאל ברגסון, מלחין ופסנתרן יהודי מפולין, ושל קתרין לוויסון, בתו של רופא מיורקשייר; שני הוריו היו יהודים, ובילדותו קיבל חינוך דתי יהודי.

עבודה וקריירה

אחרי ליסה קונדורסה נכנס ב־1878 לאקול נורמל סופרייר, עמד ב־1881 בבחינת האגרגסיון בפילוסופיה ולימד בבתי הספר התיכוניים של אנז'ה, קלרמון־פראן ופריז. עבודת הדוקטורט שלו, שראתה אור ב־1889 בשם מסה על הנתונים הבלתי־אמצעיים של התודעה, העמידה את הזמן כפי שהתודעה חווה אותו, שאותו כינה משך, מול הזמן כפי שהפיזיקה מודדת אותו; חומר וזיכרון בא אחריה ב־1896. מ־1900 עד 1921 החזיק בקתדרה בקולז' דה פראנס, שם משכו הרצאותיו המונים כאלה שהוצע ברצינות להעבירן לבית האופרה, והאבולוציה היוצרת, ב־1907, עשתה אותו מפורסם הרבה מעבר לפילוסופיה.

הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב־12 בפברואר 1914, נפגש עם הנשיא וילסון במשלחות לארצות הברית בזמן מלחמת העולם הראשונה, ומ־1921 עד 1926 עמד בראש הוועדה לשיתוף פעולה אינטלקטואלי של חבר הלאומים.

הוקרה

הוא לבדו קיבל את פרס נובל לספרות לשנת 1927, שהוענק ב־1928 כהוקרה על רעיונותיו העשירים והמחיים ועל המיומנות המבריקה שבה הוצגו; השיגרון מנע ממנו לנסוע לשטוקהולם.

השנים האחרונות

בשנותיו האחרונות נמשך אל הקתוליות, אך בחר שלא להיטבל: הוא היה מתנצר, אמר, אילולא ראה במשך שנים גל גדול של אנטישמיות הולך ומתגבש, והוא רצה להישאר בין הנרדפים. בסוף 1940, בן שמונים ואחת וחולה קשה, דחה את הפטור מן החוקים האנטי־יהודיים שהציע לו משטר וישי, ונרשם כיהודי. הוא מת מדלקת סימפונות בפריז הכבושה ב־4 בינואר 1941; לבקשתו אמר כומר קתולי תפילות בהלווייתו, והוא קבור בבית הקברות של גארש.