אלפרידה ילינק

מוצא ושנות הנעורים

אלפרידה ילינק נולדה ב־20 באוקטובר 1946 במירצצושלאג שבשטיריה וגדלה בווינה, בתם היחידה של פרידריך ילינק ושל אולגה אילונה בוכנר.

עבודה וקריירה

אביה, כימאי ממוצא יהודי־צ'כי, נמלט מרדיפות במלחמת העולם השנייה בזכות עבודתו בתעשייה בעלת חשיבות אסטרטגית, בעוד רבים מקרוביו נרצחו בשואה. אמה הייתה קתולית ממוצא רומני וגרמני, ואלפרידה נשלחה לגן ילדים קתולי ואחר כך לבית ספר של נזירות בווינה. מילדות מוקדמת למדה פסנתר, עוגב וחליל, למדה קומפוזיציה בקונסרבטוריון של וינה ותיאטרון ותולדות האמנות באוניברסיטת וינה, וב־1971 קיבלה תעודת נגנית עוגב. היא הופיעה לראשונה בשירי צלה של ליזה ב־1967, והרומנים שלה המאהבות, ב־1975, המודרים, ב־1980, ומורה לפסנתר, ב־1983, ששאוב מחייה שלה והוסרט בידי מיכאל הנקה ב־2001, כבשו את קהל הקוראים בגרמנית.

אחרי נישואיה לגוטפריד הינגסברג ב־1974 חילקה את זמנה בין וינה למינכן, וב־1995 העלה הרומן ילדי המתים את יהודי אירופה הנרצחים מאדמת שטיריה.

הוקרה

התיאטרון שלה נטש את הדיאלוג לטובת מונולוגים רב־קוליים, קולות משכבות שונות של הנפש ושל ההיסטוריה הנשמעים בבת אחת, והביא לה את פרס גאורג ביכנר ב־1998. פרס נובל לספרות לשנת 2004, שניתן לה לבדה, הוקיר את זרם הקולות וקולות־הנגד המוזיקלי ברומנים ובמחזות שלה, החושפים בלהט לשוני יוצא דופן את האבסורד שבקלישאות החברה ואת כוחן המשעבד. מאחר שפוביה חברתית מנעה ממנה לנסוע, הקליטה את הרצאת הנובל שלה, מן הצד, שהוקרנה בווידאו באקדמיה השוודית בשטוקהולם ב־7 בדצמבר 2004. היא תרגמה את תומס פינצ'ון, את פיידו ואת היהודי ממלטה של מרלו, וב־2021 הוכרזה אזרחית כבוד של וינה.