Michelle Monje

מוצא ושנות הנעורים

מישל מונג׳ה גדלה כבת יחידה, בגידולה של אמה, סוזן, מתכנתת ב־IBM, תחילה באינדיאנה ואחר כך, מגיל שמונה, באזור מפרץ סן פרנסיסקו. בטקסט שכתבה עבור פרס המוח (Brain Prize) היא מספרת שהסבים והסבתות הרבא שלה הגיעו לניו יורק בתחילת המאה העשרים כדי להימלט מן הפוגרומים במזרח אירופה, ושהלכה לגן הילדים של המרכז הקהילתי היהודי; מקומה כאן נשען על מוצא זה. היא סיימה את לימודיה בקולג׳ ואסר ב־1998, וב־2004 קיבלה בסטנפורד תואר ברפואה ותואר דוקטור, ובעבודת הדוקטורט הראתה כיצד הקרנה של הגולגולת משבשת את היווצרותם של תאי עצב חדשים.

עבודה וקריירה

כסטודנטית פגשה לראשונה ילד החולה בגליומה פונטינית תוך־גזעית מפושטת, סרטן בגזע המוח שאינו ניתן לניתוח ושאיש לא חקר אז, ולאחר התמחות בנוירולוגיה בבוסטון חזרה לסטנפורד. בסוף 2008 תרמה משפחתו של מטופל בן חמש את הגידול שלו, וממנו גידלה את תרבית התאים הראשונה ואת מודל העכבר הראשון של המחלה, שאותם היא חולקת היום עם מאות מעבדות; ב־2011 הצטרפה לסגל האוניברסיטה. המעבדה שלה הראתה שפעילות תאי העצב מניעה את צמיחתן של הגליומות, באמצעות החלבון נוירוליגין־3 ובאמצעות סינפסות פעילות עם תאי הגידול, וזה שורשו של תחום שהיא עצמה כינתה מדעי המוח של הסרטן.

יחד עם קריסטל מקול כיוונה תאי CAR-T נגד מולקולה שעל פני הגידולים האלה, ובניסוי שלהן, שפורסם ב־Nature בנובמבר 2024, חל שיפור אצל תשעה מתוך אחד־עשר המטופלים, והגידול של נער אחד נעלם מן הסריקות שלו.

הוקרה

היא נבחרה לאקדמיה הלאומית לרפואה וזכתה במלגת מקארתור ב־2021, בפרס פול מרקס ב־2023 ובפרס רוס ב־2024, וב־2025 חלקה את פרס המוח עם פרנק וינקלר ונבחרה לאקדמיה הלאומית למדעים. היא נישאה לחוקר המוח קרל דייסרות ב־2007 ולהם ארבעה ילדים; ב־5 באוקטובר 2026 חלק הוא את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על האופטוגנטיקה.