Shlomo Cohen (Suleiman the Great)

מוצא ושנות הנעורים

שלמה כהן, שכולם קראו לו סולימאן הגדול — כינוי שהעניק לו משה דיין — נולד ב־1921 בנווה צדק שבתל אביב, אחד משבעה בנים ושתי בנות של יעקב שלמה כהן, שעלה מתימן בעלייה השנייה, ייסד את מועצת הפועלים התימנים של התאחדות התימנים בתל אביב ושימש מזכירה, היה ציר באספת הנבחרים וחבר הוועד הלאומי.

עבודה וקריירה

בנעוריו שר בלהקת בני מחול, ובפלמ״ח נמנה עם מייסדי חבורת האש — יחד עם אשתו שרה, עמנואל זמיר, מנשה הראל ואליהו גמליאל — שרוב אנשיה באו מן המחלקה הערבית: הם ישבו ערב ערב סביב המדורה ושרו שירים עבריים — איל, איל בן קרניים, מה יפים הלילות בכנען, שושנת תימן. אחרי קום המדינה הוא זה שהחזיק את החבורה, יחד עם אשתו הזמרת שרה כהן, ילידת כפר ליד צנעא שהובאה ארצה בגיל חצי שנה, ועם ילדיהם: חופני, שכונה סולימאן הקטן, פנחס, שהיה סולן צוות הווי הנח״ל, ורדינה, ויזהר כהן, שזכה באירוויזיון עבור ישראל ב־1978.

הוא נמנה עם חלוצי השירה בציבור, אותו נוהג ישראלי שבו האולם אינו בא להאזין לזמר אלא לשיר עמו, והמשפחה הקליטה זאת פעמיים: שלושים שנות זמר מסביב למדורה לרגל שלושים שנה למדינה, ב־1978, עם חבורת זמר מקיבוץ שפיים, וזמרת הארץ עם משפחת סולימאן הגדול, ב־1994. גבעתיים העניקה לו את תואר יקיר העיר ב־1992 וקראה כיכר על שמו; אחיו איתמר היה סולן להקת הנח״ל, ואחיו דוד שר באירופה בשם דוד, זמר הים האדום. הוא הוסיף להופיע כמעט עד יומו האחרון, למרות מחלת הכליות שממנה מת ב־2009, בגיל שמונים ושמונה.